החלטה בתיק ב"ש 5140/05

1.         בפני בקשה שהגישה הפרקליטות לחילוט מוצג (רכב) לטובת המדינה, לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט-1969 (להלן - הפקודה).

2.         בא-כוח המשיב טען כי יש למחוק את הבקשה לאור הוראת סעיף 37 לפקודה המפנה לסעיף 34 שם, המקנה סמכות לבית משפט השלום להכריע בשאלת הבעלות ברכב. בא-כוח הפרקליטות התנגד לכך וטען כי גם אם התביעה התעלמה מקיומו של הרכב, מדובר בבקשה לחילוט לפי סעיף 39 לפקודה, הקובע כי בית המשפט שדן בתיק העיקרי וגזר את עונשו של הנאשם, מוסמך להחליט, בנוסף על העונש שהטיל, על חילוט הרכב שנתפס.

3.         לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים והמצב המשפטי, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת המשיב ולהורות על מחיקת הבקשה.

            המסגרת הנורמטיבית

4.         תפיסת חפץ והחזקתו בידי המשטרה כרוכים בפגיעה בזכות הקניין של הבעלים, המעוגנת כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מול הפגיעה בזכות הקניין עומדים שיקולים אחרים שיסודם באינטרס הציבורי. תפיסת חפץ מיועדת לעיתים להבטיח כי החפץ ישמש כראיה בהליך המשפטי, ולעיתים לשלילת בעלות - זמנית או לצמיתות (בדרך של חילוט) - של חפץ שנעברה בו עבירה. המחוקק קבע הסדרים שתכליתם העיקרית להבטיח כי לצד הצורך להגשים את המטרות הנ"ל, תישמר ההגנה על זכות הבעלים ותימנע פגיעה שרירותית בה שלא לצורך.

            יש לזכור כי תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הקיצוני ביותר להשגת התכלית של החילוט בעתיד.             ברע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל אמר בעניין זה כב' השופט חשין:

"... המשך החזקת החפץ שנתפס בידי המשטרה יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים - מעבר לפגיעה שהיתה בעצם התפיסה - ומכאן עשויה שתילמד חובה המוטלת על המשטרה - ועל בית-המשפט בשיבתו לביקורת על מעשי המשטרה - לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש. לשון אחר: שומה עליו על בית-המשפט לבדוק ולמצוא אם קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית "מעצרו" של הנכס, אך פגיעתה בבעל הזכות בנכס תהא פחותה מן הפגיעה בו אם תמשיך המשטרה ותחזיק בנכס" (פ"ד נג(3), 324) .

5.         תפיסת חפצים, החזקתם בידי המשטרה וחילוטם על ידי בית המשפט נבחנים לאור תכליתן של הוראות הפקודה, הזכויות והאינטרסים השונים. בכל מקרה יש לערוך איזון ראוי בין ההגנה על הזכות הקניינית של הפרט לבין האינטרס הציבורי שבמניעת עבירות ובחילוט חפצים ששימשו לביצוע עבירות, במסגרת הענישה הראויה. להלן הוראות הפקודה הרלבנטיות לענייננו:

            סעיף 37 לפקודה שכותרתו " חפץ שלא הוגש כראיה" קובע לאמור:

"הוגש משפט ולא הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, הרי אם היה המשפט נגד אדם על עבירה שעבר באותו חפץ או לגביו, רשאי בית המשפט לצוות כאמור בסעיף 34; לא ניתן צו לפי סעיף 34 או שלא היה המשפט נגד אדם על עבירה כאמור, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם שמידיו נלקח".

            סעיף 37 לפקודה מפנה לסעיף 34 לפקודה שכותרתו: "מסירת התפוס לפי צו" וקובע לאמור:

"על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט השלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו".

            סעיף 39 לפקודה שכותרתו "צו חילוט" קובע לאמור:

"(א)     על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף  33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; (הדגשה שלי - י.צ.) דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

            עיון בסעיפי הפקודה מעלה כי הליכי התפיסה והחילוט מאופיינים בסדר ענייני וכרונולוגי, השומר על האינטרס הציבורי, תוך מיזעור הפגיעה בזכויות הפרט.

            מן הכלל אל הפרט

6.         בענייננו הוגש כתב אישום נגד המשיב עוד ביום 19.9.02. הכרעת הדין    ניתנה - לאחר שמיעת ראיות - ביום 26.10.03  וגזר הדין ניתן ביום 4.12.03.

            ביום 20.11.05 - כשנתיים ימים לאחר מתן גזר הדין - הגישה הפרקליטות בקשה לחילוט המכונית. הבקשה לא לוותה בכל הסבר או נימוק מדוע הוגשה זמן כה רב לאחר שהסתיים הליך שמיעת הראיות ובית המשפט גזר את דינו של המשיב.

7.         לא למותר לציין כי דחייה נוספת, גם היא ללא הצדקה, ארעה בעקבות בקשה שהגיש ב"כ הפרקליטות לדחות את הדיון בשל כך שהוא עצמו לא יכול היה להתייצב לדיון. לבקשה זו נעתרתי רק בשל כך שניתן היה לסבור כי נדרשת התייצבות אישית של אותו פרקליט לדיון בבקשה. לדיון שנדחה לא הופיע אותו פרקליט ולפיכך לא היתה כל הצדקה לבקשת הדחייה.